ציזיה חנה, האדמו"רית מטשרני-אוסטרה

החסידות הייתה נוכחת מאוד בעולמם של גברים דווקא, וכך הדבר בצורות שונות גם כיום. הם אלו הבאים אל שולחנו של הרבי, הם אלו הנוסעים אל החצר לימים ארוכים ועוזבים את משפחתם. ונוסף על כל זה, האדמו"רים, המורים החסידיים – רובם ככולם גברים.
למרות זאתן, לאורך שנותיה של התנועה החסידית בלטו כמה נשים שנודעו כדמויות עצמאיות ודעתניות, ואף לקחו על עצמן תפקיד של הנהגה ציבורית.
ציזיה-חנה היא אחת מהנשים-האדמו"ריות הללו. היא נהגה כרבי לכל דבר ואף ניהלה שולחן 'טיש' שבו ישבה בראש ולצדה חסידיה. חשוב לציין כי גם החסידים לא נרתעו מכך, ואחד מחשובי האדמו"רים בתקופתה, רבי מוטלֶה מצֶ'רנוביל, אף הגיע להשתתף בשולחן ה"טיש" שערכה.
ציזיה-חנה ירשה את כיסא האדמו"רות מאבותיה – אביה היה רבי זאב וולף מטשרני-אוסטרהא שבאוקראינה, אדמו"ר נודע שבהמשך עלה לארץ ישראל. גם בעלה היה בנו של רבי נודע, הלא הוא רבי זושא מאניפולי. לאחר פטירתו של בעלה ועלייתו של אביה לארץ ישראל היא לא היססה למלא את מקום הגברים, והמשיכה את השושלת המשפחתית.
גם בתה – ינטה דבורה – הפכה לדמות חסידית חשובה. היא נישאה לרבי דוד, מי שייסד את חסידות טולנה והיה בנו של רבי מרדכי "מוטלה" מטשרנוביל.
באחת ההזדמנויות נסעו האם והבת אל חצרו המרוחקת של רבי מנחם מנדל מקוסוב, כדי שיסייע להם להיערך לחתונתה של הבת. במפגש זה אף קיימו האם והבת "ריקוד מצווה" עם הרבי מקוסוב, שראה בכך דרך להשתתף בשמחת הכלולות.
בסוף ימיה עזבה ציזיה-חנה את עירה ואת האדמו"רות ועלתה לארץ ישראל. במשך כמה שנים התגוררה בעיר טבריה שאליה עלה אביה שנים רבות לפני כן. היא נהרגה ברעידת האדמה הקשה שפקדה את הגליל בשנת תקצ"ז (1837), ונקברה בחלקת גדולי החסידות בבית הקברות שבטבריה.