לפני חודש 'חגגתי' יום הולדת שלושים. אני כותב חגגתי במרכאות כי יום ההולדת הזה בא לי ברע. אני לא יודע להסביר למה. נראה לי שאני בן אדם שלא באמת מסוגל להתפנן על החיים שלו. שלא מסוגל לרבוץ באיזושהי הוויה ולשמוח בה, כפי שהיא, בפשטות. שום דבר לא מספיק לי.
אני חושב על הכלב שלי, צחי. החיים שלו מדהימים. יש לו אחלה בית. אחלה בעלים. אחלה אוכל. אחלה טיולים. החיים שלו יפים. הוא מקבל מלא אהבה. אבל הוא כל הזמן סובל. תמיד הוא בחרדות. תמיד הוא במתח. תמיד הוא בוכה ומיילל. לפעמים מתחשק לי להחטיף לו כאפה ולצרוח עליו – יא כלב מטומטם. תפסיק כבר להתבכיין. החיים שלך תותים. אבל אני יודע שאין בזה טעם. אין לכלב הזה מנוחה. ואומרים שכלבים דומים לבעליהם.
אני חושב לא מעט על הסיפור הזה של רבי נחמן. על האיש האומלל הזה, שלא הצליח לעצור בזמן, שלא הספיק למכור את הסוס, ולחזור לחיים שלו, עם ערימה של שטרות בכיס, וגוש סמיך של שמחה בלב. הוא לא עצר בזמן, כי התאווה הטריפה אותו. כי שום דבר לא הספיק לו. הוא דמיין שאפשר יותר. הוא חשב שהעתיד צריך להיות נפלא יותר. הוא דמיין את ה"עוד" הזה, שמטריף גם אותי.
וסצינת הסיום של הסיפור, היא בעיני המפתח להבנתו. רבי נחמן לא עוצר את הסיפור בתיאור היעלמותו המסתורית של הסוס, ובמפח הנפש של התאוותן האומלל. לא. הוא לוקח את הטירוף שלב אחד הלאה. הוא נותן לסוס לבצבץ מהפלומפ, ולהמשיך לחרפן את האיש.
כמה זה נורא. גם כשהאיש רוצה להימלט – הסוס מבצבץ וממשיך לחרפן אותו. ומבחינה ספרותית – האיש הזה עוד שם. ליד הפלומפ. ליד הסוס. כולם חושבים שדעתו נטרפה עליו, אבל הוא בטוח שעוד רגע, כשהסוס יצא אליו מהפלומפ, הוא יוכל למכור אותו, ויהיה סוף סוף מאושר.
וכמו שכבר כתבתי, את הטירוף הזה, שתיאר רבי נחמן בסיפורו, אני חש על בשרי ממש. דמיונות ה"עוד" שמטריפים אותי, שמוצצים את נפשי. שמונעים ממני לשמוח בחלקי ולהגיע למנוחה – הם ממש כמו סוס שמחייך וצוהל אלי מתוך הפלומפ של החיים. והתיאור המבריק הזה של רבי נחמן, סצינת הסיום המצחיקה והעגומה הזאת – עוזרת לי להזכיר לעצמי כמה אני משוגע. ואני לא יודע למה, אבל יש בזה משהו מנחם.
וזה מה שאני מאחל לעצמי, בפתח שנתי השלושים ואחת. שאדע לשחרר את הסוס. שאדע לעצור בזמן. שאפסיק להיות כמו צחי, כלבי המטומטם. שאדע לאחוז ביופיו וחדוותו של ההווה. שאלמד, בהקדם האפשרי, להודות ולשמוח בחיים האלה. בכל האנשים שאני אוהב. בכל הסיפורים שאני כותב. בכל הטוב החם הזה שהחיים נתנו לי. שאדע להודות על החיים המתוקים שלי, ולמצוא בהם, ולו לרגע אחד, מנוחה.