מכות

האחים רבי זושא ורבי אלימלך היו נוהגים לצאת למסעות של "גלות". הם היו נעים ונדים חסרי כל כעניים, כדי להתנסות בסבל, לכפר על עוונותיהם ולתקן את דרכם.
באחד מלילות נדודיהם הגיעו לפונדק שהייתה בו באותו לילה חתונה, וישבו בצד כאורחים עניים. הייתה שם חבורה של שיכורים ריקים ופוחזים, וכטוב לבם ביין ערכו משחק אכזרי: בסופו של כל ריקוד היו חוטפים אחד מן העניים, משכיבים אותו על הארץ, ומכים אותו מכות נאמנות כשהם צוחקים. אחר כך היו עוזבים את העני האומלל וחוזרים לרקוד.
איתרע מזלו של ר' זושא שכל המכות נפלו בחלקו, משום שישב ליד השיכורים, ואילו אחיו, ר' אלימלך, ישב סמוך לקיר ונשען על שקו.
קינא ר' אלימלך בר' זושא על המכות שנפלו בחלקו ובעת שהשיכורים רקדו, לחש לאחיו: "אהובי אחי, קיבלת כבר מכות רבות, בוא נחליף במקומות ותנוח מעט." החליפו השניים את מקומותיהם בלי שהשיכורים הבחינו בכך.
בסוף הריקוד רצו להכות את ר' אלימלך אבל אחד מהם אמר: "לא הגון להכות רק את האורח הזה, ניקח גם את השני, היושב בפינה ונכבד גם אותו במכות, שתהיה גם לו מזכרת מהחתונה." ושוב לקחו את ר' זושא והכו אותו.
אחר כך אמר ר' זושא לאחיו: אתה רואה? כשנגזר על האדם לחטוף – הוא יחטוף בכל מקרה. היכן שהוא נמצא, מחפשים אותו ונותנים לו את ה"מנה" המגיעה לו.