סיפורי חסידים בנושא: הומור וצחוק

הומור וצחוק

ההומור מלווה מאז ומתמיד את ההוויי החסידי ואת הסיפור החסידי. ההומור הוא אחד ממרכיבי השמחה (ע"ע) שערכה חשוב מאין כמוהו במשנת החסידות.
במקורות החז"ליים אמנם אפשר למצוא אמירות בגנות ההומור, כגון 'ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות', אולם על פי תפיסת החסידות לכל דבר שברא האל בעולמו יש מטרה, ואף לתכונת הצחוק והקלילות האנושית ישנה מטרה נשגבה ואף אלוהית, שכן כל מה שאנושי – הוא בעצם אלוהי. לכן גם להומור, כנטייה אנושית, יש מקור באלוהות.
חז"ל עצמם רומזים ל'פנים האנושיות' של האל, ומספרים שהוא אוהב להשתעשע. את הפסוק בתהילים "לווייתן זה יצרת לשחק בו" הם דורשים כך: "מלמד שהקב"ה בעצמו משתעשע עם הלווייתן, הגדול שבברואים". באמצעות ההומור אפשר גם ליצור קשר עם הקב"ה בעצמו, כפי שמספר הסיפור החסידי אודות הכפרי התמים שהתפלל בערב יום כיפור "מברך הנשים" במקום לומר "מברך השנים", ובכך התבטלה הגזירה על נשים שהיו מתות בלידה בעירו (ע"ע מברך הנשים).
באופן כללי הומור הוא כלי אנושי חזק מאין כמוהו להעברת מסרים שלעתים אין יכולת להעבירם באופן אחר. בסיפורי החסידים יש בדרך כלל לקח או מסר, והחסידים התמחו בסיפורים המתאפיינים בחן רב, ושילבו בהם אמירות שנונות ומבריקות. אמירות אלו מלוות פעמים רבות בהומור, בהפתעה ובשעשוע.
לעתים יש בהומור החסידי מרכיב של עקיצה, ביקורת או תוכחה סמויה שמשמיע הרבי כלפי תלמידו או עמיתו, כדי לעורר אותו לדייק את מעשיו לפני הבורא. על ידי ההומור מזכיר הרבי לחסיד כי עליו לתקן את דרכיו, לשלוט ברגשותיו ולקבל ביקורת בונה על דרכו.
לעתים מופיע ההומור ככוח הצלה וסיוע, מתוך תפיסה שההומור מסייע לתחושת השמחה, והיא מסייעת לאדם לצאת מצרות שונות (ע"ע דרישת שלום ללווייתן). כמה דמויות חסידיות נודעו במיוחד בשימוש שהן עשו בהומור. אחד הבולטים הוא רבי נפתלי מרופשיץ, שהשתמש רבות בהומור כדי להיות שמח ומשמח, אך גם כדי להוכיח את עצמו ואת אחרים. לעתים השתמש ר' נפתלי בהומור גם כדי להסתיר את דרכיו ולהופיע כאדם עממי ופשוט. רבי שמחה בונים מפשיסחה השתמש לעתים בהומור כדרך להתקרב אל החיים הבריאים והמאוזנים, וגם הזכיר בשם רבי פנחס מקוריץ כי "כל מיני התענוג הם מגן עדן, ואפילו דברי בדיחה" (ע"ע הבדיחה).
עם זאת, החסידות מלמדת שבכל רגע ורגע אין לו לאדם לסגת לאחד משני הקצוות שברוח האנושית: העצב מכאן והצחוק מכאן. רק שניהם כאחד – הבכי והחדווה – צריכים לאזן את מהלך נפשו. וכך ביאר הרבי ישראל דוב בער מווילדניק: ״אמר ר׳ יוחנן: אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה, שנאמר: (תהלים קכו, ב) 'אז – ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה״, אימתי? בזמן ש״יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה', כלומר בזמן הגאולה השלמה". הדרך הנכונה היא אפוא המיזוג בין השניים: בשעת חדווה לא נעלם העצב, אלא רק יורד לקומה נמוכה יותר, מוסתרת לרגע. וכן להיפך: בשעת בכייה לא נעלם הצחוק הטבעי שבאדם, אלא יורד לזמן מה למרתף הנפש.
ובמילים אחרות – החסידות עודדה את השימוש ברגשות תוססים ככלי עבודה בעולמו הדתי של האדם. וממילא הבכי והשמחה מופיעים שניהם בעוצמה בעולמו של החסיד, והשילוב ביניהם נתפס כדבר נכון וכביטוי לשלמות האלוהית שבאדם.

רב אחד נפרד בחיבה מרבי יהודה אריה אלתר מגור לאחר ששהה אצלו. בחידוד לשון מפציר בו ר' יהודה אריה לנהוג חיבה גם בציבור הרחב
ר' צדוק אינו מודה שהוא יודע את כל הש"ס בעל פה - דבר השמור רק ליחידי סגולה - אלא רק "חצי ש"ס", אבל איזה חצי שרוצים...
ר' ברוך מסטיצין מחמיר במצוות - ורבו, ר' בונים מפשיסחה, מקניט אותו ושולח לו בפסח מצה שרויה שיש המקפידים שלא לאוכלה
על מי נאמר הפסוק מתהלים "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם"? על חולים כעסנים. אמירה מבודחת של ר' משה לייב מססוב.
בזכות החטאים נהנה הקדוש ברוך הוא מן התפילות המרגשות של יום הכיפורים. האם ייתכן שזו גם הסיבה שניתנה לנו האפשרות לחטוא?
ר' מנדלה מפרמישלן רוצה לנסוע אל המגיד ממזריטש בלי שאיש ידע על זהותו האמיתית. המגיד מגלה מיד מיהו ומלמד אותו משהו על חשיבות שמו של אדם
מדוע הראה אלוהים לאדם הראשון את הדורות העתידיים ואת מי שינהיגו אותם, ולא הסתפק בהצגת המנהיגים שבדרך? ר' נפתלי מרופשיץ מתבדח על עצמו בעת מינויו לתפקיד הרב, ומסביר מדוע בדור שכזה גם הוא נחשב למשהו.
כיצד עזר ר' שמחה בונים מפשיסחה לטובע שנפל אל המים בנמל של דנציג? וכיצד הצליח לשמור על השמחה והצחוק?
מדוע קילל הרבי את תלמידו, וכיצד הגיב ר' נפתלי למילים שהטיח בו רבו? דרמה מתוחה ומורכבת המתרחשת בעת פגישתם החוזה מלובלין ותלמידו ר' נפתלי.
מדוע סיפר רבי שמחה בונים בדיחה של חולין לחסידיו, ומדוע דווקא מעשה זה גרם להם לדבוק בו עוד יותר?
סיפור חסידי המסתיים בסטירת לחי מצלצלת. באמצע הקידוש, בליל השבת, בוחר ר' ישראל מרוז'ין לספר סיפור ארוך ומצחיק על שני בדחנים המתחרים ביניהם. מדוע?
מתי עדיף גיהינום? יוסל, החסיד ה"בדחן" בחצרו של רבי ישראל מרוז'ין, מעדיף להישאר חסידו של הרבי, אף שמבחינתו מצב זה הוא גיהינום.
יש רבי שעולה אל השמים, ויש רבי שמעדיף דווקא להישאר על הארץ. שתי תפיסות עולם שונות נפגשות בסיפור שלפנינו.
רבי נפתלי מרוּפּשִיץ מתואר בסיפורים רבים כאדם משעשע ומלא הומור. בסיפור זה הוא מתלוצץ עם ילדה קטנה ברחוב ונהנה מיכולתה לענות לו בחריפות ובציניות.
בין הדברים שבהם הצטיין ר' נפתלי מרוּפְּשיץ, היו ההומור המשובח והבוז לגינוני כבוד. בסיפור שלפנינו אמו של ר' נפתלי מביאה לידי ביטוי את שני המאפיינים הללו
בתפילתו המשונה מקווה ר' נפתלי מרופשיץ להתגלגל ולהפוך לפרה. כך יוכל להעניק חלב ליהודי הראוי לכך.
לר' שמחה בונים נגרמה בושה גדולה, ולמרות זאת הוא נישק באהבה את מי שבייש אותו. כיצד ייתכן הדבר?
הסוכה לא כשרה, אז מה? עגלון שרצה לקיים את מצוות אכילה בסוכה המציא פטנט מקורי - הוא הפך את כובעו לסוכה אישית זעירה.
מה בא לרמוז רבי אלימלך מליז'נסק, כשתיאר את המעשה שחולל רבי נפתלי כקונץ?
מה ענה ר' יהודה אריה אלְתֶר מגוּר לחסיד שהתלונן שגנבו לו את השטריימל?
בניגוד למקובל מאפשר רבי חנוך הֶנִיך מאלכסנדר לנשים להיכנס אליו לפגישה, ומסביר בבדיחוּת: "השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה"
כיצד "הופיעה" בבית המדרש של ר' נפתלי מרופשיץ נשמתו של תלמיד חכם חשוב שהלך לעולמו, וכיצד ר' נפתלי - איש ההומור והצחוק - אינו מהסס להציג באופן נלעג את רבו, החוזה.
מה רמז ר' נפתלי מרופשיץ לחוטא שהתבייש לספר על העבֵרות שלו?
האם ר' נפתלי מרופשיץ כזה חכם וכזה צדיק? שיחת רבנים הופכת למשל מלא הומור, שבו מתבררת חכמתו של ר' נפתלי דרך לעגו על עצמו.
מדוע לא עצר רבי אלימלך מליז'נסק את האדם הראשון ונתן לו לאכול מעץ הדעת? ובאיזה אופן סייעה אכילה זו לבני האדם?
האם ניגון יכול להוות דרך מרכזית בעבודת ה', ואף להחליף את לימוד התורה?
כיצד יודעים שמשה רבנו היה גבוה ורזה, ואילו אחיו אהרן נמוך ושמן? דרשה היתולית לכאורה נתפסת כאמירה עמוקה ורצינית בעיני ר' הירש מזידיטשוב.
תמיד אפשר להיות אופטימיים ויש מה לעשות. סיפור חסידי משעשע על שיחה שבה חסיד מסביר למתנגד, שבנו עומד לפני גיוס לצבא הרוסי, מדוע הוא לא צריך להיות מודאג כל כך.
מדוע צחק הבעל שם טוב על תלמידו וידידו רבי נחמן מהורדונקה, ומה הבעיה באמירתו של ר' נחמן כי "הכול לטובה"?
המשרתת שהפחידה את המרק. בדיחה ומשל. גם כשלא מבינים מסרים מורכבים צריך לפחות לזכור את המובן מאליו
בהומור ובציניות רומז ר' נפתלי מרופשיץ לרבו, החוזה מלובלין, כי אפילו הרבי עלול להיכשל בגנֵבה
איש כפרי מצליח לבטל גזֵרת שמים. כיצד הוא עשה זאת, ומדוע גרם הדבר לצחוק בפגישה שערכו שלושה אדמו"רים חשובים?
בסיפורים רבים מתמודדים אדמו"רים חסידיים עם הגאווה והחנופה הכרוכים בתפקידם הציבורי. רבי נפתלי מרופשיץ מתמודד כאן בדרכו עם סכנת היוהרה והכבוד שבמקצוע שלו - הרבנות.
בסיפורו של ר' נחמן מברסלב הצליח האיש החכם לראות את פניו של המלך המסתורי, שאיש עדיין לא ראה, וזאת בעזרת חשיפת השקר והרמאות השוררים במדינתו של המלך.
מריבה כסגולה? בשל מה התחוללה מריבה בין ר' ישראל מרוז'ין ובין ר' משה צבי מסווראן? והאם תיתכן מריבה "בצחוק"?
מדוע שתו החסידים מן החבית השמורה למשיח בלבד? בדיחה חסידית מעידה על יכולתם של החסידים לחוש גאולה גם בהיותם במצב של גלות.
התלמיד מודאג: כיצד יוכל לשבת בבית המדרש, הקדוש והמכובד, כשהוא חושב מחשבות שאינן ראויות למקום? ולהפך: מה יעשה כשבניגוד להלכה הוא מהרהר בדברי תורה בבית הכיסא?
מי הוא המלאך פיל"ד? ומדוע כתב נער צעיר מן החצר החסידית שבפשיסחה "פתק מן השמים"?
מדוע לא עמד רבי נפתלי מרוּפּשיץ בהסכם שלפיו אסור לו לומר בדיחות ולהצחיק את הציבור? האם לא רצה את הפרס שהוצע לו - להיות כמו רבו החוזה מלוּבּלין?
האם רבי נפתלי מרופשיץ באמת לא ידע מהי פרשת השבוע? ואם כן, מדוע לא טרח לברר?
המגיד מקוז'ניץ טוען כי סמכות ומנהיגות אינן כרוכות רק ביוקרה ובכבוד, אלא גם באחריות כבדה ובמעורבות רגשית בכאבו של הזולת והציבור כולו.
מי צריך רבנים כאלה? בדרשה רוויית הומור מסביר ר' לוי יצחק מברדיטשוב לשני רבנים זוטרים, מדוע בימות המשיח לא יהיה צורך באנשים שכמותם.
מי יכול להיות מנהיג? מי בוחר באדם מסוים להנהיג? היהודי הקדוש מפשיסחה מסביר לחסיד שרוצה להנהיג שרק ציבור שהולך אחרי אדם הופך אותו למנהיג.
מדוע שמח ר' משה לֵייבּ מסַסוֹב בשעה שבירך את ברכת "שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי"? ומדוע ר' לוי יצחק מברדיטשוב אינו חש אותה השמחה?
כיצד מסייעת שתיית "משקה" חריף למחיקת העוונות של החסידים? והאם נאמרה דרשה זו בצחוק או קצת ברצינות?
מדוע טוב להיות תולעת? רבי נפתלי מרופשיץ, בדרכו המצחיקה, מתאר מדוע טוב לו להיות תולעת. דרשתו לועגת הן לכבוד שזכה לו והן לנטייתם של החסידים לתת משקל יתר לדבר של מה בכך.
באמצעות דרשה לפורים, רווית מושגים הלכתיים הצליח "רב-פורים" מחופש לגרום לרבי צדוק הכהן להתגלגל מצחוק, כפי שמעולם לא קרה לו.