סיפורי חסידים בנושא: לימוד תורה

מהמצוות המרכזיות והחשובות ביהדות.
לימוד תורה הוא מצווה יסודית בדת היהודית. במקרא הציווי הזה מוזכר כמה פעמים, וכן כתוב כי יש לשנן את התורה בכל עת ולהנחילה לדורות הבאים. במשך כל הדורות לימוד תורה נחשב כערך יהודי מרכזי, ונתפס לא רק כמצווה אלא כערך עליון וראשון בחשיבותו.
כבר מתחילת דרכה של החסידות ניכר כי ראשי החסידות מתייחסים באופן שונה וחדש לנושא לימוד התורה ומקומו בחיי האדם. בסיפורים ובאמירות רבות טענו גדולי החסידות כי ידיעת התורה והעיסוק בלימוד התורה אינם מספיקים, אלא יש להוסיף עליהם ערכים יסודיים אחרים – קִרבה אל הבורא, תיקון הנפש, תיקון ההתנהגות ושמחה. בסיפורי חסידים רבים מופיע כי אפילו תלמידי חכמים עשויים להתגלות כמי שלא תיקנו את נפשם, ולפיכך מעלתם פחותה מאדם שלא למד אבל נפשו נקייה ושלמה יותר. ואכן, רבים ממורי החסידות במשך הדורות לא נודעו דווקא כתלמידי חכמים, ולמרות זאת זכו להערכה ולהערצה של חסידים רבים, ובהם גם רבנים ותלמידי חכמים. כך למשל, חלק מתלמידיו של הבעל שם טוב היו ככל הנראה תלמידי חכמים גדולים ממנו, ולמרות זאת ראו בבעל שם טוב את מורם ורבם.
רבי זושא לדוגמה, לא נודע כתלמיד חכם, אך מתואר בסיפורים רבים כמי שלא נופל במעלתו מתלמידי חכמים נודעים ואפילו לא נופל מן הגאון מווילנה שנודע בגדלותו בתורה. גם המושג "לימוד תורה" התרחב בחסידות, וכלל את הדרך שבה יש לעבוד את הבורא, כולל התבוננות כיצד חי הצדיק, והליכה בדרכים טובות וישרות. בשל כך המתנגדים לחסידות סברו שהתנועה פוגעת בערך לימוד התורה, וזו הייתה אחת מן הסיבות המרכזיות למאבקם בחסידות.
עם זאת, החסידים לא הפסיקו ללמוד תורה, ורבים ממורי החסידות היו תלמידי חכמים נודעים או רבנים. בקרב חסידי פולין נודעו קבוצות אחדות שהצטיינו במיוחד בלימוד התורה, ואף ביקרו את החסידים המזלזלים בלימוד. כאלו היו החסידים מענפי פשיסחה, קוצק, גור ועוד. ואכן, בדורות האחרונים של החסידות העמידה התנועה רבנים ידועים, פוסקי הלכה ותלמידי חכמים רבים.