סיפורי חסידים בנושא: עבודה יצירה ופרנסה

לענייני פרנסה, עבודה וכל מה שסביבן, יש מקום נכבד במשנת החסידות ובסיפור החסידי. אמנם הדימוי של החברה החרדית כיום הוא של חברה שדוגלת אך ורק בלימוד תורה, אבל החסידים בימינו, ובוודאי במאות הקודמות, היו קרובים הרבה יותר לעולם המעשה ולעיסוק בפרנסה. הן ההגות החסידית והן הסיפור החסידי עוסקים בממשק שבין האמונה לבין הפרנסה, בין אתגר הרוח ועבודת הנפש לבין האתגר הגשמי-כלכלי, הנתפס כהכרחי ללא ספק.
כמו כן, חלק עיקרי מ'תורת הצדיק' החסידית (ע"ע), נוגעת בדאגתו ובאחריותו של הצדיק לתחום הגשמיות של החסידים, לא פחות מתחומי הרוחניות.
ראש וראשון לאסכולה זו הוא ר' אלימלך מליז'נסק, שאמר שנשמת הצדיק ירדה לעולם כדי לתווך בין עולמות עליונים לעולם הגשמי, וכדי להוות 'צינור' לשפע האלוהי בתחום הפרנסה, המשפחה והבריאות. 'משולש הצרכים' הזה נודע בכינויו בארמית בספר הזוהר: "בנֵי, חיֵי, מזונֵי". מאז ועד היום פונים החסידים אל הצדיק כ'פועל ישועות', ומגישים לפניו 'פתקה' (קוויטל) שבה מפורטים שמותיהם ושמות בני משפחתם, כדי שיתפלל עליהם לברכה, לפרנסה ולבריאות. צדיקים רבים נרתמו גם לעזרה פיזית בתחום הפרנסה, כפי שמוכיחה מעורבותם ההיסטורית בתחום החכירות במזרח אירופה (ע"ע פדיון שבויים).
לצד זאת, הייתה אסכולת צדיקים חסידים שסברה שעל הצדיק להשפיע רק בתחום הרוח, ונמנעה מלהתערב בתחום פרנסתם ובחייהם הגשמיים של החסידים. זו למשל הייתה עמדתו של רבי שנאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, שהתמקד רק בהוראה והדרכה בתחום הרוח.
כמה מאדמו"רי פולין הציגו עמדה שלישית וקיצונית יותר. הם הביעו עמדה ביקורתית כלפי כל עיסוק חומרי וגשמי, כלפי רדיפה אחר פרנסה מעבר להכרח, וכל שכן כלפי צבירת ממון וחיי רווחה. אחד מצדיקים אלה היה רבי מנחם מנדל מקוצק (ע"ע). צדיקים אלה טענו שמכיוון שפרנסתו של אדם מובטחת לו מראש והכול בידי שמים, אין צורך להשתדל אחריה כל כך, ויש בכך לעתים חיסרון במידת הביטחון בה' (הסיפור: רודף או בורח). לעתים קרובות הם השמיעו ביקורת אירונית כלפי הרודפים אחר פרנסתם יותר מדי, וראו בכך הוכחה לחלישות באמונה. את ייעודם ראו בהכוונת תלמידיהם לאמונה טהורה, ועמלו להזכירם שהפרנסה אינה אלא 'השתדלות' שנגזרה על אדם בעולם הזה בעקבות החטא הקדמון, שהעונש עליו הוא 'בזיעת אפיך תאכל לחם' (בראשית ד). אם כן, ייעודו של האדם הוא העולם הבא ולא העולם הזה, וגם בעת עיסוק חומרי בפרנסה יש לזכור להתבונן על האלוהי שבחיינו (ראו: להסתכל על השמים).
עמדה משלבת והרמונית ניתן למצוא באמירות חסידיות מעין זו של רבי פנחס מקוריץ. הרבי דרבן את חסידיו להתבונן באלוהות דווקא מתוך העיסוק בפרנסה. לדבריו 'פרנסה היא אלוהות', משום שהיא חיים, וחיים הם אלוהות. יש לו לאדם להיזהר אפוא לנהוג ביושר גמור בענייני ממון ופרנסה, וככל שאדם נזהר יותר בזה – פרנסתו הופכת לכלי להתגלות האל בעולמו (אמרי פנחס, עמ׳ קסט). בדומה לכך נאמר בשם רבי שמחה בונם מפשסיחה (ע"ע): ״מי שמבקש מהשם יתברך על יראה ואינו מבקש על פרנסה, סימן הוא שגם מה שמתפלל על יראת שמים אינה מאמיתת לבו, שהרי אי אפשר זה בלא זה״ (מאמרי שמחה, עמ' סא).